ההצבעה בשיקול ההלכה

האם ההצבעה אינה פיקוח נפש?

המחייבים להצביע מנמקים זאת בפיקוח נפש: אפילו סיכוי רחוק שקול אחד יכריע על חיים ועל קרקע, מחייב. אנחנו מסכימים שמה שעומד על הפרק בארץ הוא חיים. דווקא משום כך השאלה היא מה הקול עושה בפועל.

החובה, כפי שמנמקים אותה, נשענת כולה על התוצאה: למנוע נזק מכלל ישראל ולחזק את מי שעשוי להיטיב. חובה שעומדת על חשבון של תוצאה אינה יכולה לאסור עלינו לחשב את התוצאה. והחשבון כתוב בתיעוד: סיני, אוסלו, חברון, גוש קטיף והריבונות שהושעתה, כולם בידי רשימות שנבחרו כדי למנוע אותם.

ומה עם ״בהדי כבשי דרחמנא למה לך״?

חזקיהו ראה ברוח הקודש שבניו לא יהיו הגונים, ונמנע מפרייה ורבייה. ישעיהו אמר לו: מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד (ברכות י, א).

אבל פרייה ורבייה היא מצווה בפני עצמה. ההצבעה אינה מצווה בפני עצמה; חובתה נגזרת מתוצאתה. ומה ששוקלים כאן אינו כבשי דרחמנא, אלא תיעוד פומבי של שלושים שנה.

יהודי שאינו מצביע, האם אינו נותן שני פתקים לכל אויב?

מי שנשאר בבית לבדו ואינו אומר דבר, אולי. סירוב פומבי ומותנה של ציבור אינו פתק שנמסר לאיש; הוא הכשר שנמנע.

וכבר ראינו מה נעשה בקולות שניתנו מפחד. ב־1981 העבירו רבים את קולם מהתחיה לליכוד, כדי שהמערך לא ינצח. התחיה קיבלה שלושה מנדטים, ורוני מילו הודיע מעל במת הכנסת שהוויכוח על קמפ דייוויד הסתיים. הקולות שניתנו כדי לעצור את השמאל נספרו כמנדט לנסיגה (חגי סגל, ימית, סוף, עמ׳ 43).

ומה עם ״תנו חלק, כדי להציל את הכל״?

הבחירה שמוצעת לבוחר בכל מערכת היא זו: תנו לנו חלק, ואם לאו, הצד השני ייקח הכל. חברון ב־1997, גוש קטיף ב־2005, הריבונות ב־2020. השנה הצד השני הוא אייזנקוט, והכל הוא יהודה ושומרון.

המשנה כבר הכריעה בצורה הזו: וכן נשים שאמרו להם נכרים: תנו אחת מכם ונטמא, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם, יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל (תרומות ח, יב). הברטנורא כותב: ובהא מודו רבי אליעזר ורבי יהושע. ואפילו בככרות התרומה שבמשנה הקודמת, רבי יהושע מתיר רק להניח על הסלע, לא לתת לתוך ידו.

הרמב״ם פוסק כך בהלכות יסודי התורה ה, ה, ומרחיב לחבורה שנדרשה למסור אחד להריגה. וגם היכן שהתיר למסור אדם מסוים שחייב מיתה, כשבע בן בכרי, הוסיף: ואין מורין להם כן לכתחילה.

מי שקורא להצבעה פיקוח נפש, הכלל של המשנה בנפשות הוא הכלל כאן. מה שנלקח מאיתנו בכוח, נלקח. מה שאנחנו מוסרים, מסרנו.

האם אין זו הסתמכות על נס?

אין מזכירין מעשה ניסים (ירושלמי יבמות טז, ד). אין בונים הלכה על מי שעלה מן הבור אחרי שלושה ימים.

הנס הוא הציפייה שהרשימה הזו, בפעם הזו, לא תתפשר, אחרי כל מה שראינו. ההתחייבות אינה נשענת על נס אלא על מנגנון: קול שניתן רק תמורת חתימה, והתחייבות שאפשר לבדוק בתאריך.

האם זה לא יעזור לשמאל לנצח?

מי שמבצע את הנסיגות הוא הימין: בגין בסיני, נתניהו בחברון ובוואי, שרון בגוש קטיף. הם עשו זאת בקולות המחנה שהיה נאבק בכל אחר, מחנה שבחר בהם ונאמר לו להמשיך לבחור ברשימתם.

ההתחייבות נכנסת לתוקף רק כשיחתמו 40,000 איש. עד אז כל אחד מצביע כרצונו. מה שהיא בונה הוא גוש שקולו אינו מובטח מראש, וכל רשימה, מכל צד, יכולה לזכות בו בחתימה.